תודה רבה, אדוני היו"ר. אני רועי פרנק, אני בן 37, נשוי, אבא לשני קטנטנים, הגדולה בת שלוש, הקטן בן שנה. מאז שהוא נולד, עוד מעט אני מגיע לנקודה שיותר מחצי מחייו אני בבית ולא בצו 8. השנה בדיוק סיימנו את הסבב השישי שלנו, אני מפקד מחלקה בחטיבה 12, חלק מהחבר'ה שנושאים את האלונקה בזמן הזה. בין היתר, בין הסבבים, אני מגיע לפה, זו לדעתי ועדה, לפחות העשירית שאני נמצא בה, עוד לא יצא לי לדבר אז אני ככה רוצה שנייה את האינטרו הזה. מעבר ללהגיע לפה ולהיפגש איתכם, אנחנו גם הולכים לכלל הציבור ובפרט לציבור החרדי, ונפגשים עם רבנים ומנסים כל הזמן להרחיב את שורות הצבא מאז סוף הסבב הראשון שלי. ככה קמה תנועת המילואימניקים שהיום היא כבר מפלגה, כי אנחנו פונים לכל המשכן הזה ומבקשים להרחיב את השורות, וזה לא קורה. עכשיו לגופו של עניין. אני לא מתייחס שנייה לנושא של מכסות ויעדים וההרגשה של אפליה בין דם לדם, מה שמאיה אמרה פה מקודם, זה אני הקטן ליד. סעיף 26ה(1), אני רוצה לדבר עליו שנייה. אנחנו אומרים, קודם כל האחריות היא על הפרט. לא צריך מתווכים, לא מנהלים ולא כלום. תכף אני אגע גם במה שחבר הכנסת אשר אמר ואתייחס לזה, אבל אם כבר הולכים על המנגנון הזה, שבעיניי הוא כה מקולקל שאנחנו מטילים את האחריות על מישהו אחר, לפחות שמי שיישא באחריות זה יהיה ראש הישיבה, הדמות הכי בכירה, לא פחות מכך. זה אחת. שתיים, לא רק שנטיל עליו את האחריות, אלא מה תהיה האחריות, מה העונשים. דיברו פה על עיצומים כספיים, דיברו פה על סעיף 423 בחוק העונשין, שזה פלילי. אחלה. למה גם לא להגיד שאותו ראש ישיבה, אם הוא שיקר, אדם חינוכי, כל כך בכיר, שהוא לא יהיה ראש ישיבה יותר במדינת ישראל? זהו, נגמר הסיפור. לא לסגור את הישיבה, לא דברים כאלה, לא כל הישיבה אשמה. הוא צריך לשאת באחריות, אם כבר אנחנו מדברים על דבר כזה. ועכשיו, בגלל שאני לא חושב שהעיצום הכספי הוא אלמנט קריטי פה, לדעתי אפשר לוותר על כל הסעיפים 26כ(1-17), או בואו נהפוך אותם שנייה, או עיצום כספי או משהו אחר, לפרט. בואו נדבר על הפרט. אותו בן אדם ששיקר, מה קורה לו? נכון, הוא מאבד את מעמדו, אז עכשיו הוא הולך לצה״ל, נכון? עכשיו הוא מקבל צו, עכשיו הוא מתחיל. כמה זמן עד שהוא נתפס כמשקר? חצי שנה? שנה? הוא כבר בן 25, מה קורה כל הזמן הזה? זאת אומרת, אם אני בן 18, משתלם להגיד וואלה, אני הולך לישיבה. היה מישהו שהצהיר עליי, יכול להיות שגם באמת הלכתי לישיבה בהתחלה, הפסקתי. מי יודע? מה יודע? כרגע אני לא בצה״ל. אם צה״ל גילה, אם הייתה ביקורת, משרד הביטחון הגיע עם החוסר בכוח האדם וזה, הגיע, מצא, יאללה, סבבה, נגמר לי המעמד, עכשיו אני צריך לבוא. אגב, לא ראיתי שום התייחסות בחוק שאומרת שאותו בן אדם שאיבד את המעמד לא יכול להגיד שוב, אני הולך לישיבה ומבקש דחיית שירות. שזה חייב להוסיף, זה חור בהגנה מטורף. ואני אגיד לכם עוד משהו אחד ושאלה אליך, כבוד היו"ר, ואני מסיים. דובר פה הרבה על תהליך, ואני אגיד לכם משהו על תהליך. אני 16 שנה בשירות המילואים היום. עושה, לא יודע, 20, 30 ימים בשנה עד ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר לא היה לי תהליך ולא כלום. קפצתי מהבית, סידרתי את התיק, מה שקרה בדרום, ירדתי, לא ידעתי מתי אני חוזר ואם אני חוזר. אגב, כשחזרתי ב-9 בנובמבר זה היה כשפינו אותי לבית חולים כשנפצעתי בצוואר מרסיס, ואז אחרי כמה ימים כבר חזרתי לעזה. ומאז התהליך זה שנרמלו את זה שאנחנו כבר בשישה סבבים, באים, פשוט שותים אותנו, אנחנו בדקת דחייה כבר שנתיים וגם אנחנו הולכים לשנה השלישית ככה. אני רק אגיד שלא היה תהליך, ואנחנו עשינו את זה. והשיח הזה על תהליך, הוא לא במקום. אנחנו צריכים חוזה חדש בחברה שלנו, לא כלפי אוכלוסייה מסוימת, דיברו פה מקודם על האוכלוסייה. למה אנחנו מדברים על אוכלוסייה? כל החברה שלנו צריכה להבין שאנחנו פה בזכות הצבא שלנו. ואם לא נבין את זה, עוד כמה שנים אנחנו לא נהיה פה. ובאמת, דבר אחרון, שאלה אליך, אדוני היו"ר. בקיץ אני זוכר שמונית לתפקיד ואמרת, אני האיש הראוי למשימה, אני גם אביא את לומדי התורה, אני אגיע להסכמה עם העולם התורני וגם נעמוד בצרכי הצבא. אנחנו נגיע למספרים האלה. יום ראשון נציג אכ״א יושב פה, תת-אלוף שי טייב, אומר, החוק הזה לא יגיע לאן שהצבא צריך, לא בשנה, לא בשנתיים הקרובות. במקביל, אני רואה מה קורה בציבור החרדי. עזוב את החדשות, אני הולך לשם יום-יום, אני מדבר עם רבנים, אין הסכמה על החוק. עכשיו כשאנחנו פה, נפגשים רבנים ואדמו״רים להגיד, אנחנו לא מקבלים שום דבר. אז אם זה הסיפור וזה המצב כרגע, על מה אנחנו יושבים פה ומבזבזים עוד מעט חמש שעות? אני לא מבין, וכל הדיונים האלה. בואו נקפל את החוק, בואו נעשה חוק אמיתי, מה שצריך עכשיו, או לפחות נעשה החלטת ממשלה, מה שצריך, להביא מקסימום לצה״ל את מה שהוא צריך, ונתחיל משם. זו הבקשה שלי, באמת. תהיו ראויים לעם האדיר הזה, להקרבה של האנשים האלה. וכרגע אנחנו לא מרגישים את זה מכם, מכולם פה. אני לא פונה לאף אחד אישי מכל המשכן הזה. בבקשה, תהיו ראויים. אני באמת רוצה להיות פה בפעם הבאה בוועדה ולהרגיש משהו אחר, ולא את הדיונים, דיוני סרק על כזה דבר. אני לא בא פה לחלק ציונים לאף אחד, אני רק אומר, בבקשה, תהיו ראויים להקרבה האדירה של העם הזה. תודה רבה.